השראה במילים

ורד של שולמן מתה. אני לא יודע מה זה עושה לכם, אבל כשהוא סיפר לי זו הייתה בשבילי מכה. הייתי בין הראשונים שידעו, וממש לא יכולתי לשאת את המחשבה שלא אראה אותה יותר, ובייחוד שלא עם שולמן. נורא אהבתי לראות אותם ביחד. היה ביניהם חיבור קוסמי. ורד עם הצעדים הקטנים והעדינים שלה ושולמן עם הסנטר המרובע והלא מגולח שלו, היו בעיני כמו גוש בטון ושמיכת פוך באידיליה של חזון אחרית הימים.

זה קרה בטיול שלי בדרום אמריקה, כשבוקר אחד, אחרי שישה שבועות של טיול, ראיתי אותו בכפר ציורי לחופו של האוקיינוס השקט יושב בבית קפה ומשקיף על הנוף. הוא ישב לו לבדו עם משקפי שמש, אספרסו קצר וסיגריה. נורא שמחתי לראות אותו. קראתי בשמו, ונכנסתי בדילוג לבית הקפה.

"איזה עולם קטן!" אמרתי לו כולי אושר מניף את ידי לחיבוק. "מה העניינים, שולמן?!"

"חרא" ענה שולמן מחזיר חיבוק עייף ומפזר נשיפה של עשן לעבר התקרה. "רובן," הוא אמר בקול עמוק וצרוד כשהתיישב חזרה "ורד שלי מתה הלילה".

הרגשתי איך צינה מחלחלת לי בגב כמו אש בשדה קוצים. נורא קשה לי עם מוות. אף פעם לא הסתדרתי עם זה טוב. "איך זה קרה?" שאלתי תוך שאני מתיישב לידו.

"הרופא הדפוק של הכפר הזה, לא ממש יודע, הוא בודק אותה עכשיו אצלו במרפאה. אני מחכה שיסיים".

שתקתי. והבטתי בו. לא ידעתי מה להגיד. שולמן וורד יצאו לטיול בדרום אמריקה שנה לפניי, עם כרטיס הלוך בלבד. הם לא ידעו מתי יחזרו אם בכלל. עכשיו נראה כאילו מישהו שם להם גבול. שולמן המשיך "אני עדיין לא מאמין שזה קורה. זה נראה לי כמו חלום. רגע אחד היינו אני, היא והים שלנו, ורגע אחד אני שוב לבד. כאילו כל מה שהיה בייננו אין לו משמעות. רגע אחד אני שומע אותה נושמת ומרגיש את חום הגוף שלה ורגע אחד אחר כך היא כבר לא שם. זה לא מסתדר לי. זה לא נתפס."

"איך זה בדיוק קרה?" שאלתי שוב מנסה לעודד אותו לדבר. "אנחנו" ענה "בכפר הזה כבר כמעט חודש, והכל ממש מדהים. אתה יודע, מסתובבים. פעם כאן פעם שם. נודדים, איך שבא. לפעמים מצלמים. לפעמים נזרקים על החוף. בלילה שותים ושומעים מוזיקה במועדון המקומי, או סתם סופרים כוכבים. הכל ככה בסבבה. ככה אנחנו מטיילים כבר יותר משנה. ככה אנחנו ביחד כבר שלוש שנים. ככה תכננו פעם גם אולי להתחתן. ככה גם אתמול בלילה. הכל כרגיל. נכנסנו למיטה, ובבוקר היא כבר לא הייתה איתי. הלכה. תוך כדי שינה. ככה."

"מה זה ככה?" אמרתי לו מתוך שאלה. "אנשים לא סתם ככה באים ולא סתם ככה הולכים. בטוח הייתה סיבה."

"כן" אמר שולמן. "הרופא חושב שזה חיידק טורף, או משהו כזה. אבל אני חושב שפשוט היה לה חלום. חלום כזה שהולכים בו לישון ולא קמים יותר?! אתה מכיר?" לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר. הוא נשמע לי הזוי לגמרי.

"תגיד" אמרתי לשולמן "עישנת משהו?"

"לא" ענה "אף פעם לא הייתי בעניין הזה".

"אבל" אמרתי אני "אתה מדבר שטויות כאילו אתה מסטול".

"בחיי." ענה שולמן אני נקי "לא נגעתי כאן בכלום".

"אז מה העניין הזה עם החלומות שאתה מדבר עליו?"

"לא יודע. בחיי לא יודע. רק שככה נדמה לי. נדמה לי שהיא חלמה חלום כזה שהיא הולכת למקום אחר. אתה יודע, לאיפה שהולכים כולם כשמגיע הזמן שלהם. זה סוג של חלומות שהורגים את מי שהיית עד היום. אתה הולך לישון בן אדם אחד וקם מישהו אחר."

"שולמן, איפה אתה חי? ורד מתה! ולא מתים סתם בגלל חלום!" אמרתי "האם קרה משהו יוצא דופן אתמול או שילשום? מה היא אכלה? מה עשיתם? עם מי היא דיברה?"

"ואללה" ענה שולמן. "שום דבר מיוחד. הדברים הרגילים. היינו בים. טיילנו קצת בג'ונגל. לפני יומיים היא דיברה עם הבית ועם חברה בארץ שבדיוק ילדה את הילד הראשון שלה. אתה יודע, הכל בשאנטי. חוץ מזה, לא היה לך אף פעם חלום שאתה הופך לבן אדם אחר?"

"בחיי, שולמן! אתה מסובב לגמרי. אתה חולם על סיפורים של קפקא." אמרתי לו. "הודעת למישהו שהיא מתה?" שאלתי. "דיברת עם ההורים שלה? עם השגרירות הישראלי? מישהו?"

"לא" ענה שולמן. "אתה הראשון שיודע. אני עדיין מעכל את העניין. נראה מה הרופא יגיד."

"מה זה קשור לרופא?" שאלתי עדיין מנסה להבין מה קרה לורד ומה עובר על שולמן.

"נהיה יותר חכמים אחרי שהוא יגלה מה היה הגורם למוות." ענה שולמן ופרץ בלתי נשלט של בכי השתחרר ממנו.

אני זוכר איך ורד ושולמן נפגשו במכללה. הם התחילו ללמוד בשיאה של בועת ההיי-טק בארץ, וכשסיימו התפוצצות האינתיפדה, נפילת הבורסה ושגשוג המיתון קידמו את פניהם. ורד תמיד אהבה יופי ופרחים. שולמן תמיד אהב לטייל ואת הים. אבל בארץ לא היה להם מה לעשות. הם החליטו לקחת את עצמם ולנסוע.

 "זה הכל בגלל החלום שלה." יבב שולמן כשראשו ספון בין ידיו על השולחן "זה הכל בגלל החלום".

"שולמן!" אמרתי תוך שאני מניח את ידי על גבו "יהיה בסדר! קח אוויר לאט. רוצה לשתות משהו? רוצה לשטוף את הפנים? אל תדאג, אני אהיה אתך כאן עד שתסתדר. יהיה בסדר." אבל שולמן לא ענה. הוא הוריד שם סטיפות של מים מהעיניים. אני לא רגיל לדברים כאלה. במיוחד לא ראיתי את זה בא.

"אז מה אתה חושב שהיא חלמה?" שאלתי מנסה להצטרף קצת לראש שלו. שולמן נרגע וסחט את האף במטליות שהבאתי לו מהשירותים.

"בטח חלום מאד מציאותי" ענה שולמן ברצינות והסב את מבטו אל האופק. "לא יודע… אומרים שחלומות כאלה הורגים את מי שהיית עד היום".

"אל תהייה לי עכשיו כזה פילוסופי" אמרתי "היא הלכה וזהו. זה קורה, אתה יודע. אנשים באים, אנשים הולכים, ככה זה".

"זהו, שלא!" ענה שולמן, שולף מטפחת נוספת מהערמה ומרביץ נשיפה רועמת. "אנשים לא סתם באים, ואנשים לא סתם הולכים… אתה יודע למה כלב מלקק את הביצים שלו?" שאל בהתרסה.

"חחח…" צחקקתי מבסוט במיוחד מזה ששולמן מסוגל גם להתלוצץ. "זה ישן כמו הזקן של הרצל… הכלב עושה את זה כי הוא יכול!"

"נכון" המשיך שולמן "אבל זה לא כל הסיפור. הוא עושה את זה קודם כל כי הוא רוצה. ככה גם אנשים."

"מה?!" התפלאתי ומנצל את ההזדמנות להתגרות בו קצת "זה מה שלמדת בטיול? שגם אנשים מלקקים לכלבים את הביצים?" "לא, יא סתום!" ענק שולמן ברצינות "אני מתכוון שגם אנשים עושים את מה שהם עושים קודם כל כי הם רוצים."

"ואללה!" התפעלתי "אתה מבריק היום כמו הגלימה של יעקוב אבינו! מזל שפגשתי אותך היום. אחרת, בחיים לא הייתי חושב על זה".

"כן, כן" אמר שולמן בהרהור "אתה יכול לצחוק עד מחרתיים, אבל הרצון בחיים מתחיל בחלום." ולאחר השתהות קלה המשיך "ולך תדע על מה ורד חלמה. אולי היא חלמה שהיא הולכת. אולי היא חלמה על גן עדן. אולי היא חלמה על השלום. אתה יודע כמה זה מתאים לה להסתובב בשמלה לבנה ולחלק לאנשים פרחים. אפילו בזבוב היא לא יכולה לפגוע… מקסימום פתחה חלון."

"ואולי היא חלמה שהיא עושה לעצמה חיים חדשים אבל במקום אחר?" שאלה ורד שנעמדה לידינו בלי שנשים לב, לבושה כולה בלבן ופרח מקשט את שיערה. "הי רובן! גם אתה כאן?! איזה עולם קטן!… מה קרה? אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים."

הבטתי לעבר שולמן, הבטתי אל עבר ורד, ולא ידעתי מה לעשות קודם, לפוצץ אותו במכות או לשבור בקבוק בירה ולתקוע לו עמוק בגרון השקרן שלו. "תגיד לי, מה קורה כאן?" שאלתי את שולמן.

"מה לא ברור לך, בשבילי היא מתה" אמר שולמן באדישות. עדיין מביט באוקיאנוס, מתעלם מורד.

"יא חתיכת נבלה!" צעקתי עליו, תוך שאני תופס לו את הפרצוף ומפנה אותו לורד. "היא נראית לך מתה, יא זבל?!"

"אי! משוגע! תעזוב אותי!" צעק שולמן, וגם ורד התערבה. "תעזבו אחד את השני! מה אתם תינוקות?"   לקחתי שני צעדים אחורנית. הבטתי אל שניהם, ולרגע הצטערתי על שאי פעם הכרתי אותם. ורד עמדה למולי חיה נושמת ואמיתית לחלוטין, ושולמן נראה הזוי יותר מאי פעם. "מישהו מוכן להסביר לי מה קורה כאן?"

"מה קרה לך?" שאלה אותי ורד.

"אני יושב כאן חצי שעה עם הדפוק הזה, שמספר לי שאת מתת אתמול בלילה, ואני מחפש את המילים לנחם ולעודד אותו."

שולמן קם בבת אחת, "אתה מדבר כאילו היא עומדת כאן. אני אומר לך שהיא מתה! אני לא יודע מי משוגע יותר, אני או אתה!" ויצא מבית הקפה. פשוט הלך. "תן לו ללכת" אמרה ורד. הוא צריך לאכול את מה שהוא בישל."

"על מה את מדברת? תגידי לו משהו."

"ביני ובינו נאמר כבר הכל. כבר כמעט חודשיים שאנחנו לא מסתדרים. זה היה מן גיהינום. התחלנו להתווכח על כל מני דברים. הוא רצה להישאר כאן בג'ונגלים ואני רציתי לנסוע גם למקומות אחרים. הוא רצה לבלות כל לילה, ואני רציתי פשוט לישון. הוא רצה להתחבר לאנשים שאני לא הרגשתי אתם נוח. כל מני כאלה.

חוץ מזה אחרי שדיברתי לפני יומיים עם חברה שבדיוק ילדה נגמר לי בכלל מהטיול. עכשיו אני רוצה לחזור. לא מעניין אותי כמה חרא בארץ, זה הבית שלי ויש כל כך הרבה דברים שהייתי עוד רוצה לעשות. חסרים לי ההורים, החברים, וגם הדברים הקטנים כמו העברית ברחוב, הבמבה, הפיפסים של החדשות, הריח של הגשם, חוף הים של תל אביב, הריח של הרי ירושלים, גבינת הקוטג', והעוגות של אימא שלי בערב שבת.

הייתי רוצה להתחיל לעבוד במשהו, לעשות משהו עם החיים שלי. אני רוצה להיות משמעותית למישהו, אם זה להיות עם מישהו שמוכן לבנות איתי בית ואם זה לעבוד ולעשות משהו שחשוב לאחרים. אתה יודע על מה אני מדברת?"

הנהנתי בראשי. "מתי את חוזרת?"

"אני לוקחת את המטוס שיוצא בעוד שלושה ימים. קניתי כבר את הכרטיס. שולמן נשאר כאן."

"היית צריכה לראות איך הוא דיבר עלייך כאילו את מתה. אני מרגיש כזה מטומטם. יותר בחיים אני לא אאמין למילה שלו."

"אל תשפוט אותו. אמרה ורד. אני עדיין אוהבת אותו אבל לא כמו פעם. מה שהיה נגמר, ויש משפט אינדיאני שאומר: אל תשפוט אדם עד שתצעד שני קילומטר במוקסינים שלו"

"אבל לא מתנהגים ככה" אמרתי עדיין בעלבוני.

"אתה צודק." אמרה ורד. "אבל הוא צריך עוד להתבשל במיץ שלו. הוא עקשן. יכול להיות שיחזור מתישהו לארץ, ויכול להיות שלא. אלה הם החיים שלו. הוא חי את הסרט שלו – ועד שהוא או אלוהים יחליטו לעשות את הקאט אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילו."

"רק שזה לא יהיה מאוחר מדי בשבילו".

"בשבילי זה יהיה מאוחר מדי. אבל בשבילו… " לקחה אוויר ואמרה "אומרים שלא משנה כמה רחוק נסעת בכיוון מסוים. אם הבנת שאתה לא בכיוון הנכון  – אתה תמיד יכול להסתובב".

היא שתקה לרגע. הבטתי בה, ברכות שהתחספסה בה ושהוסיפה לה עומק וחן. "אז יש משהו בכל זאת בדברים המחורפנים של שולמן. את בכל זאת הפכת לאדם אחר, והאמת היא שזה גם נורא יפה לך" 

ורד הביטה בי סמוקה ושתקה. "כמה זמן אתה מטייל?"

"אני כבר שישה שבועות. מכאן אני עולה צפונה והמטוס שלי בחזרה לארץ יוצא בדיוק בעוד שלושה שבועות."

"ואם היית יודע שנשארו לך רק עוד שנתיים לחיות, מה אתה היית עושה עם החיים שלך?"

"טיול כבר עשיתי" עניתי. "אז מה נשאר לי לעשות? לא יודע. חודש הייתי נכנס לדיכאון ואחרי זה בטח הייתי מארגן עד סוף החיים שלי מסיבה חלומית פעם בחודש, כל פעם במקום אחר בארץ, ומזמין לשם אנשים מכל העולם. למה את שואלת?"

"כי זו בדיוק השאלה שעוברת לי בראש. אני רוצה לעשות משהו בעולם הזה שיהיה משמעותי. למישהו אחד או להרבה אנשים. זה לא משנה – העיקר שזה יהיה משמעותי. אני חושבת שאני רוצה לעשות אנשים שמחים דרך פרחים. אולי אפתח חנות של פרחים. אולי אעשה ציורי פרחים. אולי אלך ללמוד איך עושים תמציות מפרחים כמו תמציות פרחי באך. לא יודעת. נראה. אבל משהו מרגש עם פרחים."

"נראה לי שהטיול האמיתי שלך לא נגמר אלא רק מתחיל."

"אפשר לראות את זה ככה" אמר ורד. "אתה בא איתי? נוכל לעשות ביחד הרבה אנשים שמחים."

באותו הרגע, למרות שהיה קצת קריר בלילה של הרי דרום אמריקה, הפסקתי להצטער שלא לקחתי איתי את שמיכת הפוך מהבית.

————————————–

© כל הזכויות שמורות ליובל הרפז 2005 אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או להקליט בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר כל חלק שהוא מהרשום בסיפור זה. שימוש מכל סוג שהוא בחומר הכלול בסיפור זה אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת ובכתב מיובל הרפז.