השראה במילים

לפני כמה ימים שאלה אותי אחת המאומנות – מה דעתי על החזון שלה. היה לי קשה לענות לה ולו רק משום שאני בא מעולם הפרסום שבו מצד אחד, לא זזים מילימטר בלי חקר שוק, קבוצות מיקוד ובדיקה קפדנית של המתחרים, ומצד שני, כל חברה שמכבדת את עצמה תחזיק מוחות קורני יצירתיות. יחד עם זאת, היחסים העדינים שבין מחלקת האסטרטגיה ובין מחלקת הקריאייטיב מעולם לא היו שבריריים יותר. למי שהמושגים הללו זרים לו אפשר לומר בפשטות שיש כאן מלחמת עולם בין אלו ששואלים מה עבד עד היום ובין אלו שמנסים לעשות משהו חדשני.

היה זה פטר דרוקר שאמר ש"הדרך הכי טובה לחזות את העתיד זה להמציא אותו". יחד עם זאת רצוי להבין בדיוק מה מדבר לאנשים, מה חשוב להם ומה מניע אותם. את זה אפשר לברר דרך מחקר שווקים, משוב ובקרה. אך רצוי מאד לא ללכת כל הזמן על בטוח משום שאז אנו מסתכנים ביצירת תדמית של "דורכים במקום", "לא חדשניים" ו- "משעממים". התחרותיות, והצורך לבלוט ולספק עניין בעולם העמוס במסרים, לא משאירה הרבה מקום לחופש. אנו חייבים לחפש דרכים חדשניות, מקוריות ויצירתיות להעביר מסר או להניע לפעולה, אך יש לבדוק טוב-טוב כל מהלך לפני היציאה לדרך.

יש כמה דרכים לשלב את שתי הגישות. אפשר להתעלם מיצירתיות וללכת על בטוח. אפשר לעשות קצת מזה וקצת מזה, ואפשר להתעלם ממה שאומרים אחרים וללכת על הדברים הכי מטורפים. הגאונות הנדרשת לזהות חדשנות ולהמר עליה עלולה מצד אחד לערוף ראשים במקרה של אי הצלחה, ועשויה מצד שני לגרום לנסיקה מטאורית והצלחה חסרת תקדים.

בכל סוף שנה אנו יכולים לקרוא בעיתונות בנוסף על היוזמות המוצלחות שהיו יצירתיות ונשענו על מחקר צרכנים, גם על יוזמות שהיו מאד יצירתיות ומבטיחות במחקרים אך נפלו, וכן על רעיונות שהלכו כנגד כל הסיכויים ופרצו גבולות. היכולת להלך בין הנתיבים ולקבוע בכל פעם איך לנהוג היא אומנות בזכות עצמה. מה שמאפשר את ההחלטה הוא בדרך כלל משהו מופשט שנקרא "תחושת בטן" או "אינטואיציה".

לקיחת סיכונים היא תורה בפני עצמה. לטעמי, כאשר מישהו רואה בעיני רוחו חזון שגורם לו להזיע מהתרגשות, והוא גם מצליח להעביר את ההתלהבות ופוטנציאל הגלום בו גם לאנשים אחרים – הסיכוי שהוא יצליח לממש אותו גבוהים במיוחד. אני יכול לראות בעיני רוחי איך הרבה "נשמות טובות" יסבירו לו עד כמה הרעיון שלו חסר סיכוי, שאין כסף, שזה לא מעשי וכו'. רק שנכון לרגע זה, בו החזון עדיין לא מומש, כל המלעיזים צודקים משום שכל עוד מימוש החזון הוא לא היסטוריה אין שום וודאות שהוא יתממש. אם זה מרגיע מישהו אז גם לאחר שהחזון מומש אין שום וודאות לגבי העתיד. הכול יכול לקרות.

אני לא מציע להתעלם מכל הלשונות שינסו להניע אותנו ממחוז חפצנו. חשוב מאד להקשיב, לקחת את הדברים לתשומת ליבנו אך לפעול רק לפי צו הלב – ממה שמלהיב ומרגש אתכם. "מי שלא מפחד כנראה מפספס משהו, ומי שלא נהנה ממעשיו כנראה שלא עושה את העבודה שלו מספיק טוב" (פטרישיה שולץ). עניין ההתמודדות עם כל מי שלא מאמין עדיין בחזון שלנו, עולה תמיד. זה תמיד לא נעים כשאנו חווים סוג של התנגדות. לפעמים ההתנגדות היא אפילו אגרסיבית. על כך אמר פעם ג'ימס אלן: "נסיבות האדם יכולות להיות לא נעימות, אבל הן לא תשארנה כאלו אם גם נהגה במשאת הנפש, וגם נחתור להשיג אותה".

בטח שמעתם את זה ממני כבר בעבר, אבל אני חושב שזה שווה הדגשה: חזון גדול יכול להפיל אדם, אלא אם כן הוא בונה לעצמו יעדי ביניים ישימים וברי השגה. אל תוותרו על החזון שלכם, בשום מצב. אם הצהרת החזון שלכם מגבילה אתכם לביצוע רק בדרך מסוימת בדקו את עצמכם האם אין דרך אחרת יותר משוחררת לנסח את ההצהרה. דרך שלא תגביל אתכם, ושתאפשר לכם מרחב פעולה גמיש. תמיד אפשר לשכלל, לשדרג, לשפץ. תמיד אפשר ללמוד איך אפשר להגשים אותו בדרך אחרת.  תמיד אפשר לומר שמה שעשיתם היה הכי טוב שיכולתם – עד עכשיו.

כמו שאמרתי במקום אחר – כולנו מצליחנים. אמנם בשלבי הצלחה שונים אבל עדיין מצליחנים. עכשיו חובה עלינו לממש את הפוטנציאל הזה – תוך כדי למידה, ומתוך הקשבה למה שחשוב לאחרים, להביא לידי מימוש את תמונת העתיד המלהיבה שלנו. היה זה אברהם לינקולן שאמר שאחד מיתרונות העתיד הוא העובדה שהוא מתגלה לנו בהדרגה – כל פעם רק ביום אחד נוסף. לכן, פעלו בהתאם – עשו כל יום משהו אחד לפחות כדי לקדם ולממש את החזון שלכם, ולמרות הרעשים שמסביב.

בהצלחה
יובל