השראה במילים

לפני כמעט 400 שנה היה איש אחד שהטעות שלו אמנם גרמה לדורות שלמים של אנשים להתייחס לעצמם בדרך חדשה אבל נתנה לתרבות האנושית את אחת האשליות הכי גדולות שלה. היה זה הפילוסוף דקארט (1595 – 1650) שאמר “אני חושב משמע אני קיים”.

נכון, אפשר לומר על הרבה אנשים שהם חושבים – אבל אי אפשר לומר עליהם שהם קיימים. הרבה מאד אנשים חיים בצל של עצמם, לא מורגשים, אפורים, מתוסכלים, מאוכזבים, ממורמרים, כועסים ומבולבלים. המשותף לכל אחד מהאנשים הללו הוא שהם סובלים. הם לא אומרים “אני חושב משמע אני קיים” אלא “אני סובל משמע אני קיים”.

אנשים אלו נהנים להפנות אצבע מאשימה לכל מי שהם יכולים פרט לעצמם: “זה בגללו, בגללה, בגללם.” כל האנשים האלו אלופים בסיפורים, אלופים בתירוצים בקיטורים ובהתחמקויות. האנשים האלו פשוט אוהבים לסבול ולא מוכנים לקחת אחריות אמיתית על חייהם. הם נגררים אחרי חולשה ורחמים עצמיים, לא יוזמים ונהנים למשוך את כל מי שבקרבתם ביגון שאולה.

אני חושב שאנחנו מכירים אנשים כאלו בחיים. בוקר אחד פגשתי אדם כזה בראי. זה בכלל לא היה נעים. לא נהניתי להיות בקרבתו ולא נרגעתי עד שהעלמתי אותו לחלוטין.

היום אני פשוט לא רוצה להיות עם אנשים כאלו בקשר. היום, אני מתחבר לאנשים יוזמים, חרוצים, אמיצים גם אם הם לא לגמרי יודעים איך לעשות את מה שהם רוצים – אבל שמוכנים ללמוד, להתמקד בעוצמה שלהם, ולהביא אותה לידי ביטוי בחיים.

אם מישהו מכיר אנשים מהסוג הסובל שנמאס להם להיות אפורים, מאוכזבים ומבולבלים ושרוצים להתחיל לחיות בנוסח: “אני שמח משמע אני קיים” אז הנה ארבעה טיפים קטנים שניתן לתת להם להתחיל בהם:

1. עוצמה – להחליף את כל הקיטורים בבקשות.

2. יוזמה – לחשוב על רעיון מלהיב אחד לפחות ולפעול בהתמדה מתוך השראה כדי לקדם אותו.

3. תועלת – להתמקד בכישורים וביתרונות שבנו ולהביא אותן לידי ביטוי לתועלת אחרים.

4. עכשיו – בלי “אבל”, בלי “בתנאי” , בלי “אחרי החגים”, בלי “לא יכול”, בלי “לא יודע”.

להתראות
יובל הרפז